חוסר ההבנה הטיפולוגית של המורים משגע אותי. כשהייתי ילדה לא ידעתי להסביר את זה בצורה מנומקת אבל הרגשתי שמרבית המורים פשוט לא מבינים אותי, לא רוצים להבין אותי ובעיקר מנסים ‘לתקן’ אותי ולהכניס אותי לשבלונה שלהם. היום, אני יודעת לשים את האצבע על הסיבה המדויקת.
השבוע הייתי בשני תיכונים כדי להיפגש עם המורות של בנותיי.
החוויה הראשונה עם בתי הבכורה. נערה רצינית ומשקיענית ברמות הגבוהות של המילה. לא משנה כמה היא מקבלת במבחנים, בתעודה מורידה לה המורה מינימום 5 נקודות ממוצע הציונים שלה. למה?
כי היא שקטה מדי. היא לא מצביעה ולא משתתפת ולכן בהערכת ה”תלמידאות” (שמעתם על זה?) היא נכשלת.
במילים אחרות, הילדה מכינה שיעורים, שוקדת על הלימודים, שולטת בחומר, מצליחה במבחנים אבל… לא עושה רוח וצלצולים, לא מצביעה ולא מתחנפת למורה.
ניסיתי להסביר למורה שילדים ‘יהלומים’ כמו בתי, הדבר האחרון שמעניין אותם הוא להצביע ולהילחם על זמן אוויר ותשומת לב. מנגד, אם היתה פונה אליהם ושואלת, סביר שבכל פעם תקבל תשובה חכמה ומנומקת. “אני לא יכולה לפנות. יש לי מספיק תלמידים שרוצים לדבר” היא עונה. “יופי!” אני משיבה ומנסה להסביר לה ש”התלמידים שמצביעים הם טיפוסים ‘כתר’ שהלמידה שלהם היא דרך דיבור. הם חייבים לדבר. אפילו אם הדיבור לא קשור לנושא. אחרת הם משתעממים ומאבדים עניין. לעומתם, היהלומים, לא צריכים את זה כדי ללמוד. לעיתים אפילו להיפך. זה רק מלחיץ אותם” אני מסבירה לה ללא הועיל. השיחה נמשכת ואני מנסה, בכמה דקות, להסביר למורה את אחד הדברים הבסיסיים ביותר שכל מורה צריך לדעת וזה שתלמידים מטיפוסים שונים, צריך ללמד בדרכים שונות, לאתגר בדרכים שונות ולמדוד בדרכים שונות. מורה ‘כתר’, כמו במקרה הספציפי הזה, מתחברת לתלמידים ‘כתרים’, כאלה שעושים רעש מדברים משתתפים ומצחיקים. היא צריכה אותם כדי להרגיש שהיא בסדר. מבחינתה, היהלומים לא מבינים את החומר (“כי אחרת היו משתתפים”), ההצלחה שלהם במבחנים היא תמיד סוג של ‘פוקס’ ולכן ברוב חוצפתה היא נותנת להם ציון נמוך ממה שמקבלים במבחנים.
החוויה השנייה היתה עם בתי ה’כתר האדום’. רגש. תיכון אחר. מורה אחרת, טיפוס של ‘ראש’.
הטענה שהילדה חוצפנית. “למה חוצפנית?” שאלתי. “כי היא לא משתפת פעולה עם קוד הדיסטנס שאנחנו מנסים לבנות בין שכבת ט לשכבת יא”, עונה המורה. “ובשביל מה הדיסטנס?” אני מקשה. “כדי לעודד אותם לתרום ולעבוד יותר טוב במגמה שלהם” עונה המורה ופורסת משנתה על הנעה ומוטיבציה. מאיפה להתחיל.. אני שואלת את עצמי בלב ולא מבינה איך מחנכים במדינה לא מקבלים רשימת קריאת חובה ממשרד החינוך כל שנה כדי ללמוד קצת על התפתחות התחומים בהם הם מתיימרים להבין. קריאה של ספר אחד חדש בשנה על מוטיבציה היתה עושה פלאים למורה הזו, שלא לדבר על ספרים בתחומים משיקים. בכל מקרה, אני ממשיכה “אם הייתם מחפשים את הדרך הכי אפקטיבית לכבות מוטיבציה אצל טיפוס כתר אדום – זה להכניס אותו להיררכיה ולמנטאליות של דיסטנס בגלל גיל” אני מסבירה לה. הטיפוס הזה חי ועובד בשביל להיות מספר אחת. רוצה להוכיח. להתבלט. לפרוץ גבולות. לקבל הכרה והוקרה. אבל עושה זאת כשמרגיש ‘שווה בין שווים’. אין לו שום עניין לעבוד ‘תחת’ מישהו. בטח אם ה’תחת’ הזה לא זכה במעמד הזה אלא בגלל שנולד שנתיים קודם..
באסיפות הורים אני מוצאת אותי בתפקיד של אמא שלי, בזמנו. מנסה להסביר למורה את מה שהיא לא מבינה. במקרה הטוב אני פוגשת מורה שרוצה להבין וללמוד. במקרה הפחות טוב והיותר שכיח זה בדיוק להיפך. לא מעניין אותה והיא בכלל מופתעת איך זה שאני לא ‘יורדת’ או ‘נכנסת’ בילדה. במקרים הללו, בדרכנו הביתה, אני מסבירה לבנותיי איך להתאים עצמן למערכת, לשחק את המשחק ולתת למורים את מה שהם רוצים. חנופה? חנופה. הצבעה? הצבעה. ראש קטן? ראש קטן. העיקר לצאת מהמערכת הזו עם כמה שפחות שריטות.
“האם חשבתם על האפשרות לשחרר אותו בחזרה לטבע?”
ואם יש בית ספר שרוצה שאבוא להסביר למורים מה זו טיפולוגיה ואיך היא יכולה להפוך את העבודה שלהם לרבת ערך, מעודדת למידה, כלי אפקטיבי להפחתת הפרעות בכיתה, כלי מוטיבציוני לתלמידים מתקדים כמו גם למתקדמים – תעבירו להם את הפוסט הזה.
בית הספר הראשון שיצלצל יקבל ממני הרצאה בהתנדבות.